מתוך "מוסף הארץ" 22.8.2012
מאת עמליה רוזנבלום
צילום: איליה מלניקוב

השעה 4:30. אני מתעוררת מצליל ההשכמה. ב–05:15 מתאספים חברי נאות סמדר למפגש שנקרא “שחרית”. יושבים בשקט בחצר שמחוץ לחדר האוכל, שותים תה ומביטים בשמים שהופכים מלילה לבוקר. אני עייפה, אתמול ישבתי אחרי ארוחת ערב עם כמה חברים בקהילה וניהלנו דיון סוער למדי עד שעה מאוחרת. העליתי את ההשערה שסיפור הבריאה שמציב את האדם כ”נזר הבריאה” שכל העולם נוצר עבורו נמצא בבסיס האופן המעוות שבו בני האדם במערב מנצלים את כדור הארץ ואת בעלי החיים. מכאן נפתחה שיחה על החובות והזכויות שמתקיימות במערכת היחסים שבין בני האדם לחיות המשק. אפשר להגיד כל מיני דברים על האנשים בנאות סמדר, אבל אי אפשר להגיד שהם לא רציניים. אחרי שתיקת הבוקר המשותפת ניגשים אלי כמה מהם ואומרים לי שהשיחה שלנו עוד המשיכה להם בחלומות.

אבל חמש וחצי בבוקר במדבר הוא זמן של מעשים ולא של דיבורים, ואני מצטרפת אל אייזק גורני, מוביל ענף דיר החלב בנאות סמדר, כדי להתרשם מחייהן של העזים בדיר. במכון החליבה עומדות עזים ומנשנשות תערובת בזמן ששתי בחורות נמרצות מצמידות לעטיניהן את משאבות החלב. כשאחת העובדות מזרזת בקריאות עז משתרכת, מעירה לה השנייה, “אל תצעקי עליה, לא צריך, בסוף היא תגיע”. והיא באמת מגיעה. כשהקבוצה הנוכחית גומרת להיחלב, העזים יורדות ומופנות לחצר גדולה, שמפרידה ביניהן לבין העזים שעדיין לא נחלבו. בהמשך היום, כשהחליבה תיגמר, ייפתחו המחיצות בין החצרות, והעזים יוכלו לנוע בחופשיות בכל רחבי החצר הנעימה, המסודרת כפינת חי אחת גדולה, עם עצים וסלעים תחת כיפת השמים.

רק תחילת היום. בהמשכו, 240 החולבות, 60 הצפירות ועשרת התיישים ייהנו אפילו מעוד יותר מרחב וחופש תנועה. דרך עפר קטנה מפרידה בין הדיר לבין שטחי האכלה מגודרים, אך מרווחים ופתוחים לשמים, אליהם מוכנסות העזים בקבוצות קטנות, כשכל קבוצה מקבלת את סוג האוכל המותאם לצרכיה ולשלב ההתפתחותי שלה. ההיי־לייט האמיתי ביומן של העזים בנאות סמדר מגיע בהמשך כשהן יוצאות למרעה: שעתיים של טיול בשדות שמסביב לקיבוץ, שאחריהן, בהתחשב בחום המדברי, הן נראות די בשלות לנוח עד חליבת אחר הצהריים.

המרעה, שגוזל אנרגיה מהעזים, גורם לכך שבנאות סמדר מפיקים הרבה פחות חלב מאשר בדירים האינטנסיביים ‏(הממוצע השנתי של העזים כאן הוא 3.2 ליטרים ביום‏). אבל ה”הפסד” הזה עולה בקנה אחד עם העובדה שהיחס לבעלי החיים בדיר החלב כאן עולה לאין שיעור על כל מה שנתקלתי בו עד כה. למעט דירי בוטיק נוספים פה ושם ‏(חוות רום בהר כמון, למשל, או דיר העזים של יואל בלומנברג במושב עופר שמייצר גבינות בעצמו ומוכר את עודפי החלב שלו למשק יעקבס‏) שמנוהלים באופן דומה למדי לזה של נאות סמדר, שום רפת פרות ואף דיר עזים תעשייתי לא מתקרב לסטנדרטים הגבוהים וליחס האישי שמקבלות החיות במשקים הללו, המנסים למצוא את האיזון בין ניהולו של דיר כלכלי לבין צמצום הפגיעה בבעלי חיים.

מחזור החיים של העזים בנאות סמדר הוא נינוח. אחרי ההמלטה, גדייה ששפר עליה גורלה והיא נשארת בעדר, זוכה להישאר צמודה לאמה עד גיל חודשיים ולינוק ממנה במקום לקבל אבקת חלב. אחרי שביקרתי בלא מעט מקומות אחרים, אני מבינה כמה זה נדיר למצוא מקום שמוכן לקבל החלטה כל כך לא “כלכלית”. הגדייה הקטנה הולכת עם האם והדיר לכל מקום. ממש עקרון הרצף. כמו שאמרו לי מקימי הדיר, “אנחנו רוצים לראות עז שפועה, ושתי הגדיות שלה רצות אליה. חשוב לנו שהמראה הזה יישאר חלק מהעולם”.

אחרי כ–50 יום מופרדות הגדיות מהעזים. ההפרדה קשה לשני הצדדים. “העזים בוכות וגם הגדיות בוכות”, אומר גורני. חברים נוספים בקיבוץ אומרים שכולם יודעים מתי מפרידים אמהות וגדיים בדיר, “כי שומעים את הבכי שלהם עד חדר האוכל”. העזים גם בוכות כשמפרידים אותן מהגדיים והגדיות שנמכרים לבשר.

כפי שראיתי בעצמי, בנאות סמדר לא מסירים לעזים את הקרניים שלהן, “זה נראה לי טבעי ואני לא מתעסק בשינויים אסתטיים”, אומר גורני. “הן צריכות את זה גם בשביל המאבקים ביניהן, הן צריכות את הקרניים כדי להגן על עצמן”.

יחד עם היחס השלו וההומני, תמה חוזרת בדבריו של גורני היא שההתעסקות היומיומית עם העזים היא עניין שוחק פיזית ונפשית. אני שואלת אם הדבר מתבטא לפעמים באלימות כלפי החיות. כמו רוב האנשים בנאות סמדר, גורני מהרהר לפני שהוא עונה ואז משיב באטיות, “אני לא אתייפייף. ראיתי אירועים של אנשים… את יודעת… לעמוד מול עז שבועטת בך ומעצבנת אותך, לפעמים יש תגובה אינסטינקטיבית כזו של פליק, שיוצאת מאנשים. אבל אנחנו מדברים איתם על זה. דיברנו איתם ופתחנו את זה שזה לא קשור לעז. זה העייפות של הבן־אדם. וזה גם באמת יכול לעצבן לפעמים כשאת חוטפת בעיטה בפרצוף מעז, ואת כולך מזועזעת, או שעז מטלטלת אותך פתאום ואת חייבת קצת להפעיל כוח. אבל לא היו פה התעללויות בחיות, ממש לא. זה פשוט יכול להוציא מהבן־אדם את הקוצר רוח שלו. כי אי אפשר להסביר כל כך במילים לעז, צריך לדבר איתה בשפה אחרת, וזו שפה שבעיני היא חוכמה שצריך ללמוד אותה. זה עניין של ניסיון ולפעמים זה באמת קשה”.

לאור החשיבה ותשומת הלב הרבה הניתנת לגידול החיות בדיר של נאות סמדר, ניתן כמעט לשכוח שכדי שהדיר ימשיך להיות כלכלי, על הקיבוץ למכור לבשר את כל בעלי החיים שאינם רווחיים. מדובר קודם כל בגדיים והגדיות שנולדים בהמלטה הראשונה והשנייה בחייהן של העזים בדיר. בהמלטות מאוחרות יותר נמכרים לבשר כמעט בכל הזכרים, וכ–75% מהגדיות. רק רבע זוכות להישאר בדיר. בתום חייהן, הארוכים יחסית – בנאות סמדר משאירים עזים גם עד גיל שמונה או תשע, כשהן כבר בקושי מניבות חלב – התחנה הבאה שלהן היא סוחרי הבשר המקומיים.

האחראים על הדיר מבהירים כי החיות לא מגיעות בשום שלב לבתי מטבחיים, אלא בכל מקרה נמכרות למשפחות ערביות ובדואיות באזור, וגומרות את חייהן כמוצר צריכה מקומי. אבל גם גורני שואל את עצמו אם לא מדובר בנחמה פורתא, “תראי, כשמוכרים גדיים, אז מוכרים אותם בקבוצות של כמה עשרות וזה קצת קל יותר. למרות שברגע שאני לוקח אותם מהאמהות שלהם ואני רואה את האמהות רצות אחרינו בחצר… או אם אני לוקח את הגדיים כשהעזים עולות לחליבה, ואז הן חוזרות ובוכות ומחפשות את הגדיים… אז לפעמים זה כואב”. גורני משתתק ואחרי מחשבה נוספת ממשיך, “אבל אין מה להתעסק עם זה רגשית. זה מיותר, זה טיפשי אפילו. המחשבה שהעז עכשיו מסכנה. מה, למה ההתייפייפות הזאת? אין בה שום היגיון. מה זה עוזר לעז, מה זה עוזר לי? או שאני עושה את זה, או שאני לא עושה את זה. ואני חייב לעשות את זה, אחרת אי אפשר לנהל דיר. אחרת היו פה מיליוני עזים בדיר הזה”.